מעונות עובדים הם שיכונים ובהם בלוקים של דירות מגורים הבנויות בקומות בסגנון הבינלאומי, שהוקמו במסגרת מפעל השיכון ההסתדרותי, שהחל בבניית בבתים פרטיים בני קומה אחת, והחל משנת 1933, עם גידול העלייה לארץ ישראל, עבר לבניית בתי קומות.

שיכוני מעונות עובדים נבנו בעיקר בחיפה ותל אביב, והידועים שבהם הם מעונות עובדים ח', מעוז והוד שבתל אביב.

קדמו למעונות עובדים, שכונת בורוכוב בגבעתיים, קריית חיים בחיפה, קריית עמל בטבעון, קריית עבודה ושכונות הפועלים בצפון תל אביב.

מתחם לביא הוא מתחם מעונות פועלים שהוקם בעיר גבעתיים בין השנים 1935-1937. במתחם שלושה בנייני מעונות טוריים מקבילים שתוכננו על ידי האדריכלים יוסף נויפלד וישראל דיקר^[1]. בשנת 2000 יועד המתחם להריסה במסגרת פרויקט פינוי-בינוי אך בשנת 2012 הוועדה מחוזית לתכנון ולבנייה תל אביב פסקה כי יש לחדש ולשקם את המתחם ולהימנע מהריסתו עקב ערכו ההיסטורי.

מתחם לביא נבנה בשולי רמת יצחק דרומית לרמת גן. המעונות תוכננו על ידי האדריכלים יוסף נויפלד וישראל דיקר - ממגבשי הסגנון הבינלאומי בארץ ישראל. המתחם כולל שלושה בניינים טוריים מקבילים בני שתיים עד שלוש קומות. בין הבניינים ניטעו עצי פיקוס, מדשאות ושיחים שונים. המתחם אוכלס על ידי חברי תנועת פועלי ציון שמאל. שלושת הבניינים נקראו "מעונות פועלים", להבדיל מ"מעונות העובדים" בתל אביב. השם מרמז על ההיבדלות האידאולוגית בין מפלגת פועלי ציון שמאל לבין המפלגה השלטת. קומות הקרקע של הבניינים שימשו צרכים קהילתיים שונים - צרכנייה, אולם תרבות ובית דפוס יידישאי שהדפיס את הביטאון "ניוואלט" ("העולם החדש")^[2]. בתחילת שנות ה-40 סופחו מעונות הפועלים והשטחים הירוקים מסביבם לגבעתיים.

בשנת 1986 ערכו בני המייסדים כנס יובל לבניית המתחם.

בשנת 2000 משרד השיכון ייעד את המתחם לתוכנית פינוי-בינוי. חברת אפריקה ישראל וחברת נוה גד מקבוצת נכסים ובניין קידמו בניית שני מגדלים בני 29 קומות במקומם של הבניינים הקיימים. התוכנית כללה גם בניית מבני ציבור והקמת תשתיות חדשות וזכתה לתמיכת עיריית גבעתיים ודיירי המעונות. התוכנית אושרה בוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ב-2005 והופקדה להתנגדויות על ידי הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה ב-2010.

המתנגדים לתוכנית, ובהם תושבי האזור, החברה להגנת הטבע, ואחרים, הציגו נימוקי התנגדות שונים ובהם הטענה כי המתחם בכלל ראוי לשימור, מאחר שבשנותיה הראשונות של המדינה הוא שימש כמעונות פועלים. דגש מיוחד הושם על גילם של עצי הפיקוס במקום. הוועדה אישרה את טענת השימור והמתחם הוכרז כמיועד לשימור.

תושבי המתחם, עיריית גבעתיים וחברת נוה גד ערערו על ההחלטה באוגוסט 2011 במועצה הארצית לתכנון ולבנייה. בערר, שהוגש באמצעות היועצת המשפטית של עיריית גבעתיים, עו"ד תמר לרנר, טענה העירייה כי למתחם אין כל ערך אדריכלי מיוחד. עיריית גבעתיים הציעה בערר לשמר את מורשת פועלי ציון שמאל והאדריכלים על ידי פיתוח מוזיאון ושימור העצים במתחם.^[3].

המחלקה הארצית פסקה כי על הוועדה המחוזית לקבל החלטה סופית בעניין. הוועדה המחוזית בחנה תוכנית חלופית שהוצגה בערר וכללה שימור אחד הבניינים באתר ותשע חלופות נוספות שכללו דרגות שונות של שימור. בחודש יוני 2012 פסקה הוועדה המחוזית שהחלופות שנבחנו מציעות פיתוח הכולל רווח ליזמים והטבה לדיירים ולחוכרים באזור. לפיכך החליטה הוועדה המחוזית להעדיף את שימור המתחם, ללא תוכנית פינוי-בינוי במקום

מתוך ויקיפדיה

מתחם לביא הוא מתחם מעונות פועלים שהוקם בעיר גבעתיים בין השנים 1935-1937. במתחם שלושה בנייני מעונות טוריים מקבילים שתוכננו על ידי האדריכלים יוסף נויפלד וישראל דיקר^[1]. בשנת 2000 יועד המתחם להריסה במסגרת פרויקט פינוי-בינוי אך בשנת 2012 הוועדה מחוזית לתכנון ולבנייה תל אביב פסקה כי יש לחדש ולשקם את המתחם ולהימנע מהריסתו עקב ערכו ההיסטורי.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתחם לביא נבנה בשולי רמת יצחק דרומית לרמת גן. המעונות תוכננו על ידי האדריכלים יוסף נויפלד וישראל דיקר - ממגבשי הסגנון הבינלאומי בארץ ישראל. המתחם כולל שלושה בניינים טוריים מקבילים בני שתיים עד שלוש קומות. בין הבניינים ניטעו עצי פיקוס, מדשאות ושיחים שונים. המתחם אוכלס על ידי חברי תנועת פועלי ציון שמאל. שלושת הבניינים נקראו "מעונות פועלים", להבדיל מ"מעונות העובדים" בתל אביב. השם מרמז על ההיבדלות האידאולוגית בין מפלגת פועלי ציון שמאל לבין המפלגה השלטת. קומות הקרקע של הבניינים שימשו צרכים קהילתיים שונים - צרכנייה, אולם תרבות ובית דפוס יידישאי שהדפיס את הביטאון "ניוואלט" ("העולם החדש")^[2]. בתחילת שנות ה-40 סופחו מעונות הפועלים והשטחים הירוקים מסביבם לגבעתיים.

בשנת 1986 ערכו בני המייסדים כנס יובל לבניית המתחם.