1920-1929 - שכונת בורוכוב שנ...שכונת בורוכוב שנות ההקמה1920-1929 - שכונת בורוכוב שנות ההקמהקרא עוד
חזרהעריכה
פרטים (15)
סיפורה של שכונת בורוכוב שכונת הפועלים ה...
שכונת בורוכוב, דוד שניידרמן...
דוד שניידרמן, בורוכוב
ילדי שכונת בורוכוב והמורים בונים טרסות ו...
הגרלת המגרשים בשכונת בורוכוב...
ההזמנה לארוע הנחת אבן הפינה לשכונת בורוכ...
הסופר אז"ר, זקן השבט, מניח את אבן הפינה ...
ילדי שכונת בורוכוב והמורים בונים טרסות ו...
יפי הבלורית והבחורות ההן. חלוצי בורוכוב...
תקנון שכונת בורוכוב המבוסס על 20 סעיפים ...
הנחת אבן הפינה
שכונת בורכוב
הזמנה לישיבת הוועד בבית שניידרמן...
בונים את הבית של יעקב פ. אנשי השכונה שות...
עגלה עם סוסה ויצאנו לעבודה. הבחורות של מ...
כבר ב-1919 התארגנה קבוצת פועלים חברי מפלגת פועלי ציון בראשות דוד שניידרמן (איש העלייה השנייה, צבע במקצועו, אשר התגורר בפתח תקווהועבד בתל אביב) במטרה להקים שכונת מגורים עם משקי עזר. הפועלים ביקשו להקים את ביתם בחיק הטבע ולא בלב העיר "הקפיטליסטית" תל אביב שבה עבדו. מטרת משקי העזר הייתה להבטיח אפשרות קיום מינימלי גם בזמני חוסר עבודה.
במשך כשלוש שנים נעשו ניסיונות להקמת השכונה במקומות שונים באזור תל אביב, וב-1920 הוצע לחברי הקבוצה לחבור אל מיסדיי "עיר גנים" (לימים רמת גן) אך הם התעקשו להקים לעצמם שכונה נפרדת שתהיה "קהילת עובדים עירונית אוטונומית". הקבוצה כבר עמדה לקנות אדמות בדרום יפו אך רצח כ-20 יהודים שהתגוררו במתחמים מבודדים ביפו במאורעות תרפ"א גרמה להם לחפש שטח אחר. ב-1921 נרכש מתושבים בכפר סלמה[1] שטח של 300 דונם ממזרח לתל אביב, בגבעות הסמוכות לעיר גנים, בעזרת הקרן הקיימת לישראל,[2] במימון חברי האגודה, ועליה הוקמה שכונת בורוכוב ב-1922. מתוך 300 הדונמים, 225 חולקו ל-90 החברים (2.5 דונם למשפחה), 30 דונם הוקצו לקבוצה חקלאית להקמת משק שיתופי והיתר (45 דונם) למבנים ציבוריים כגון בית ספר, בית עם, גן ציבורי, מגדל מים ואנדרטה לזכר בורוכוב.
ב-2 באפריל1922, בחול המועדפסח, התקיים טקס הנחת הפינה לשכונת הפועלים הראשונה, בהשתתפות ערבים מהסביבה.[3] הקבוצה החקלאית הייתה הראשונה לעלות לקרקע והקימה צריף ראשון שמסביבו היו אוהלים. בחודשים לאחר מכן נבנו בתי השכונה ומשקי העזר, בעזרת הלוואות שהוקצו על ידי התנועה הציונית[4] והלוואות שניתנו מקפא"י. עד ינואר 1923 כבר הוקמו כ-25 בתים.[5] בבית הספר הראשון, בית ספר בורוכוב, למדו 17 תלמידים מהם 12 מהשכונה ועוד 5 שהגיעו ברגל מעיר גנים. החיים בשכונה לא היו קלים והתושבים סבלו מקדחת בשל הקרבה לוודאי מוסררה (נחל איילון) וממחסור במים. בתקופה הראשונית נעזרו במים שהגיעו בצינור מעיר גנים, ובהמשך כרו בארות. לאחר כשנה הוקמה בשכונה מרפאה ראשונה של קופת חולים.
משקי העזר, המטעים והפרדסים סביב השכונה העניקו לה מראה כפרי. השכונה פעלה במשך שנים רבות במתכונת שיתופית, מעין קיבוץ עירוני. תקנון ההתאגדות כלל סעיף האוסר על השכרת חדרים בבתים העתידים להיבנות וסעיף נוסף האוסר על העסקת פועלים ועל מסחר פרטי בתוך השכונה. דוד שניידרמן היה ראש הוועד הראשון של השכונה. השכונה הייתה שכונת הפועלים היחידה בישראל במשך שנים רבות ורבים הגיעו אליה כדי להכירה מקרוב.
משנה לשנה עלה מספר הבתים בשכונה, היא הרחיבה את שטחה והגדילה את כמות תושביה. בקיץ 1925 אישרה הקרן הקיימת לרכוש חלקה גדולה לעוד 160 משפחות (נוסף על 90 הראשונות, סה"כ 250), בשנת 1928 התבצעו עבודות תשתית להכשרת המגרשים[6] והמשפחות הצטרפו לשכונה בשנת 1929.
חיי התרבות בשכונה התרכזו בחצר בית משפחת אלדמע שם ערך אברהם אלדמע ערבי זמר ותרבות והביא אליו הצגות של תיאטרוני התקופה האהל, הבימהוהמטאטא. בחודש מאי1927, נחנך בשכונה אמפיתיאטרון בו נערכו כנסים והצגות תיאטרון, ולימים הפך לאצטדיון עירוני מפורסם – "המכתש". ב-1928 נחנךבית הכנסת הראשון בשכונה, לאחר הצבעה. באותה שנה הוקצה שטח בשכונה לנטיעת חורשת הקדושים לזכר הרוגי הטבח שביצעו חיילי סימון פטליורה ביהדות אוקראינה.[7]
ב-1936, בתקופת המרד הערבי הגדול, פעלו בשכונה מפעלי התעש לייצור תחמושת מחתרתית עבור ההגנה, וסליקים להסתרת נשק. הסליק הראשון של ההגנה היה תחת שובך היונים בחצר משפחת אלדמע; בית המלאכה הראשון של התעש מוקם במכון המים של השכונה ברחוב השומר ובו יוצרו רימוני יד והם מולאו בחומר נפץ ב"מכון הכימי" שנמצא בחדר בבית משפחת פיקרסקי, במרחק מאות מטרים ספורים משם; חומרים כימיים להצתת רימוני יד יוצרו בבית משפחת דניאלי; במחנה קיבוץ הבחרות הסוציאליסטית שבקצה השכונה נמצא "מכון יהודה" של התעש לייצור פיקות לכדורים שהוסווה בתוך מכבסה.
מתוך ויקיפדיה
מציג פריט: - מתוך 15
סיפורה של שכונת בורוכוב שכונת הפועלים הראשונה בארץ ישראל (1922) מובא מפי ותיקיה, בני דור המייסדים שחלקם השתתפו בהנחת אבן הפינה לשכונה
קרא עוד
קרדיטים: הועלה ליוטיוב ע"י יעקב גרוס
שכונת בורוכוב, דוד שניידרמן
קרא עוד
קרדיטים: מתוך הספר "גבעתיים מבראשית", כתב זאב ברקן
דוד שניידרמן, בורוכוב
קרא עוד
קרדיטים: מתוך הספר "גבעתיים מבראשית", כתב זאב ברקן
ילדי שכונת בורוכוב והמורים בונים טרסות ומכשירים את הקרקע לגינה חקלאית
קרא עוד
קרדיטים: באדיבות ארכיון גבעתיים
הגרלת המגרשים בשכונת בורוכוב
קרא עוד
קרדיטים: באדיבות ארכיון העיר גבעתיים
ההזמנה לארוע הנחת אבן הפינה לשכונת בורוכוב
קרא עוד
קרדיטים: באדיבות ארכיון העיר גבעתיים
הסופר אז"ר, זקן השבט, מניח את אבן הפינה בשכונת בורוכוב
קרא עוד
קרדיטים: באדיבות ארכיון העיר גבעתיים
ילדי שכונת בורוכוב והמורים בונים טרסות ומכשירים את הקרקע לגינה חקלאית
קרא עוד
קרדיטים: באדיבות ארכיון העיר גבעתיים
יפי הבלורית והבחורות ההן. חלוצי בורוכוב
קרא עוד
קרדיטים: באדיבות ארכיון גבעתיים
תקנון שכונת בורוכוב המבוסס על 20 סעיפים נוקשים ומחמירים. "עשרים דיברות" על טהרת הסוציאליזם
קרא עוד
קרדיטים: באדיבות ארכיון גבעתיים
הנחת אבן הפינה
קרא עוד
קרדיטים: באדיבות ארכיון גבעתיים
שכונת בורכוב
קרא עוד
קרדיטים: ארכיון גבעתיים
הזמנה לישיבת הוועד בבית שניידרמן
קרא עוד
קרדיטים: באדיבות ארכיון גבעתיים
בונים את הבית של יעקב פ. אנשי השכונה שותפים לבניה 1925
קרא עוד
קרדיטים: באדיבות ארכיון גבעתיים
עגלה עם סוסה ויצאנו לעבודה. הבחורות של משק הפועלות
קרא עוד
כבר ב-1919 התארגנה קבוצת פועלים חברי מפלגת פועלי ציון בראשות דוד שניידרמן (איש העלייה השנייה, צבע במקצועו, אשר התגורר בפתח תקווהועבד בתל אביב) במטרה להקים שכונת מגורים עם משקי עזר. הפועלים ביקשו להקים את ביתם בחיק הטבע ולא בלב העיר "הקפיטליסטית" תל אביב שבה עבדו. מטרת משקי העזר הייתה להבטיח אפשרות קיום מינימלי גם בזמני חוסר עבודה.
במשך כשלוש שנים נעשו ניסיונות להקמת השכונה במקומות שונים באזור תל אביב, וב-1920 הוצע לחברי הקבוצה לחבור אל מיסדיי "עיר גנים" (לימים רמת גן) אך הם התעקשו להקים לעצמם שכונה נפרדת שתהיה "קהילת עובדים עירונית אוטונומית". הקבוצה כבר עמדה לקנות אדמות בדרום יפו אך רצח כ-20 יהודים שהתגוררו במתחמים מבודדים ביפו במאורעות תרפ"א גרמה להם לחפש שטח אחר. ב-1921 נרכש מתושבים בכפר סלמה[1] שטח של 300 דונם ממזרח לתל אביב, בגבעות הסמוכות לעיר גנים, בעזרת הקרן הקיימת לישראל,[2] במימון חברי האגודה, ועליה הוקמה שכונת בורוכוב ב-1922. מתוך 300 הדונמים, 225 חולקו ל-90 החברים (2.5 דונם למשפחה), 30 דונם הוקצו לקבוצה חקלאית להקמת משק שיתופי והיתר (45 דונם) למבנים ציבוריים כגון בית ספר, בית עם, גן ציבורי, מגדל מים ואנדרטה לזכר בורוכוב.
ב-2 באפריל 1922, בחול המועד פסח, התקיים טקס הנחת הפינה לשכונת הפועלים הראשונה, בהשתתפות ערבים מהסביבה.[3] הקבוצה החקלאית הייתה הראשונה לעלות לקרקע והקימה צריף ראשון שמסביבו היו אוהלים. בחודשים לאחר מכן נבנו בתי השכונה ומשקי העזר, בעזרת הלוואות שהוקצו על ידי התנועה הציונית[4] והלוואות שניתנו מקפא"י. עד ינואר 1923 כבר הוקמו כ-25 בתים.[5] בבית הספר הראשון, בית ספר בורוכוב, למדו 17 תלמידים מהם 12 מהשכונה ועוד 5 שהגיעו ברגל מעיר גנים. החיים בשכונה לא היו קלים והתושבים סבלו מקדחת בשל הקרבה לוודאי מוסררה (נחל איילון) וממחסור במים. בתקופה הראשונית נעזרו במים שהגיעו בצינור מעיר גנים, ובהמשך כרו בארות. לאחר כשנה הוקמה בשכונה מרפאה ראשונה של קופת חולים.
משקי העזר, המטעים והפרדסים סביב השכונה העניקו לה מראה כפרי. השכונה פעלה במשך שנים רבות במתכונת שיתופית, מעין קיבוץ עירוני. תקנון ההתאגדות כלל סעיף האוסר על השכרת חדרים בבתים העתידים להיבנות וסעיף נוסף האוסר על העסקת פועלים ועל מסחר פרטי בתוך השכונה. דוד שניידרמן היה ראש הוועד הראשון של השכונה. השכונה הייתה שכונת הפועלים היחידה בישראל במשך שנים רבות ורבים הגיעו אליה כדי להכירה מקרוב.
משנה לשנה עלה מספר הבתים בשכונה, היא הרחיבה את שטחה והגדילה את כמות תושביה. בקיץ 1925 אישרה הקרן הקיימת לרכוש חלקה גדולה לעוד 160 משפחות (נוסף על 90 הראשונות, סה"כ 250), בשנת 1928 התבצעו עבודות תשתית להכשרת המגרשים[6] והמשפחות הצטרפו לשכונה בשנת 1929.
חיי התרבות בשכונה התרכזו בחצר בית משפחת אלדמע שם ערך אברהם אלדמע ערבי זמר ותרבות והביא אליו הצגות של תיאטרוני התקופה האהל, הבימהוהמטאטא. בחודש מאי 1927, נחנך בשכונה אמפיתיאטרון בו נערכו כנסים והצגות תיאטרון, ולימים הפך לאצטדיון עירוני מפורסם – "המכתש". ב-1928 נחנךבית הכנסת הראשון בשכונה, לאחר הצבעה. באותה שנה הוקצה שטח בשכונה לנטיעת חורשת הקדושים לזכר הרוגי הטבח שביצעו חיילי סימון פטליורה ביהדות אוקראינה.[7]
ב-1936, בתקופת המרד הערבי הגדול, פעלו בשכונה מפעלי התעש לייצור תחמושת מחתרתית עבור ההגנה, וסליקים להסתרת נשק. הסליק הראשון של ההגנה היה תחת שובך היונים בחצר משפחת אלדמע; בית המלאכה הראשון של התעש מוקם במכון המים של השכונה ברחוב השומר ובו יוצרו רימוני יד והם מולאו בחומר נפץ ב"מכון הכימי" שנמצא בחדר בבית משפחת פיקרסקי, במרחק מאות מטרים ספורים משם; חומרים כימיים להצתת רימוני יד יוצרו בבית משפחת דניאלי; במחנה קיבוץ הבחרות הסוציאליסטית שבקצה השכונה נמצא "מכון יהודה" של התעש לייצור פיקות לכדורים שהוסווה בתוך מכבסה.
מתוך ויקיפדיה