1920-1929 - מקהלה, שנות ה 20...מקהלה, שנות ה 20 תרבות1920-1929 - מקהלה, שנות ה 20 תרבותקרא עוד
חזרהעריכה
פרטים (1)
שבט אחים גם יחד. מקהלת השבט. זמן איכות...
תולדות הזמן העברי / מתוך זמרשת
מאת יוסף ספיבק
מתוך אתר דעת, באדיבותו של יהודה אייזנברג, מנהל האתר ובאדיבות המוזיקאי יוסי ספיבק, מחבר המאמר
הגיגי גבעה, ה', תשנ"ז (2007)
הזמר הישראלי לסוגיו נתון בעשרות השנים האחרונות למתקפות שמטרתן ערעור עצם קיומו הייחודי. המתנגדים הבאים בעיקר מחוגי התקשורת, טוענים:
ש"אין זמר ישראלי ולא היה מאז ומתמיד שרו כאן שירים רוסיים".
מעניין שדווקא המוסיקולוגים והחוקרים העוסקים בתחום זה, מקבלים את קיומו כמובן מאליו, כתופעה שאינה צריכה הוכחה.
ימיו של הזמר הישראלי קצרים היו. הוא נולד בסוף שנות העשרים ונקטף בדמי ימיו בשנות השבעים, משום שלא יכול היה לעמוד מול שטף הלעז וה"פופ" המיובא. מספר עבודות נכתבו בחקר הזמר העברי ואחת המוקדמות שבהן היא ספרונו של יצחק אדל "השיר ארץ-ישראלי", שנדפס בשנת 1946 בעקבות הרצאה ב"כנס הראשון לשיר הארץ-ישראלי". את מסקנותיו מבסס אדל על שיריהם של שרה לוי, יהודה שרתוק (שרת), מתתיהו ויינר (שלם), יואל ולבה, ידידיה גורוכוב (אדמון), דניאל סמבורסקי, מרדכי זעירא, שלום פוסטולסקי ונחום נרדי. באמצעותן הוא מוכיח בדרכים מוסיקולוגיות, כי אכן קיים זמר ישראלי ייחודי. חמש עשרה שנות זמר ישראלי שהחלו בסוף שנות העשרים, די היה בהן כדי לבסס תיאוריה מוסיקלית מקיפה וברורה אשר באמצעותה ניתן להבחין אם זמר מסוים ישראלי הוא אם לאו. עשרים שנים נוספות היו שנות פריחה לזמר הישראלי וסגנונו האופייני צמח והצמיח דור מלחינים חדש ילידי הארץ, אשר קיבלו אותו כסגנונם האישי, ולא היו זקוקים לטיעונים מוסיקולוגיים-היסטוריים-אידיאולוגיים כדי למצוא צידוק לדרך כתיבתם.
נקודת המוצא של הזמר הישראלי היא בסוף שנות העשרים, בשיריהם של מרדכי זעירא, עמנואל עמירן וידידיה אדמון. הם היו מניחי היסוד, ראשונים לתקופה חדשה. חבורה זו הותירה אחריה פרק זמר מפואר, שאם כי אינו "ישראלי" לפי ההגדרות שנקבעו לאחר מכן, חלקו רב בעיצוב התרבות הציונית, שראשיתה בסוף המאה התשע עשרה. בפרק זה נעסוק כאן.
תולדות הזמן העברי / מתוך זמרשת
מאת יוסף ספיבק
מתוך אתר דעת, באדיבותו של יהודה אייזנברג, מנהל האתר
ובאדיבות המוזיקאי יוסי ספיבק, מחבר המאמר
הגיגי גבעה, ה', תשנ"ז (2007)
ימיו של הזמר הישראלי קצרים היו. הוא נולד בסוף שנות העשרים ונקטף בדמי ימיו בשנות השבעים, משום שלא יכול היה לעמוד מול שטף הלעז וה"פופ" המיובא. מספר עבודות נכתבו בחקר הזמר העברי ואחת המוקדמות שבהן היא ספרונו של יצחק אדל "השיר ארץ-ישראלי", שנדפס בשנת 1946 בעקבות הרצאה ב"כנס הראשון לשיר הארץ-ישראלי". את מסקנותיו מבסס אדל על שיריהם של שרה לוי, יהודה שרתוק (שרת), מתתיהו ויינר (שלם), יואל ולבה, ידידיה גורוכוב (אדמון), דניאל סמבורסקי, מרדכי זעירא, שלום פוסטולסקי ונחום נרדי. באמצעותן הוא מוכיח בדרכים מוסיקולוגיות, כי אכן קיים זמר ישראלי ייחודי. חמש עשרה שנות זמר ישראלי שהחלו בסוף שנות העשרים, די היה בהן כדי לבסס תיאוריה מוסיקלית מקיפה וברורה אשר באמצעותה ניתן להבחין אם זמר מסוים ישראלי הוא אם לאו. עשרים שנים נוספות היו שנות פריחה לזמר הישראלי וסגנונו האופייני צמח והצמיח דור מלחינים חדש ילידי הארץ, אשר קיבלו אותו כסגנונם האישי, ולא היו זקוקים לטיעונים מוסיקולוגיים-היסטוריים-אידיאולוגיים כדי למצוא צידוק לדרך כתיבתם.
נקודת המוצא של הזמר הישראלי היא בסוף שנות העשרים, בשיריהם של מרדכי זעירא, עמנואל עמירן וידידיה אדמון. הם היו מניחי היסוד, ראשונים לתקופה חדשה. חבורה זו הותירה אחריה פרק זמר מפואר, שאם כי אינו "ישראלי" לפי ההגדרות שנקבעו לאחר מכן, חלקו רב בעיצוב התרבות הציונית, שראשיתה בסוף המאה התשע עשרה. בפרק זה נעסוק כאן.